פרולוג
הפארק
ביום שהעולם שלי נגמר, המשפחה שלי יצאה לפיקניק.
"יום יפה היום. אולי נקפוץ לפארק נחל באר שבע?" אבא הציע.
"מתחיל להיות חם בחוץ…" אמרה אמא. "כבר אמצע מרץ." מזג האוויר שאמא הכי אהבה היה אוויר מזגנים, אבל אבא אהב להיות בחוץ.
"בואי. אל תהיי כבדה." אבא משך את אמא אליו לחיבוק, מה שתמיד שבר אצלה התנגדויות.
"די. איזה הורים מביכים," התלוננתי עם כל החשיבות העצמית של בת שמונה, אבל היה ברור שהיא תתקפל, אז רצתי לשים נעליים. אמא לקחה איתה שמיכה ישנה ורכה, לפרוש על האדמה, ותיק עם סנדוויצ'ים. אבא העמיס את האופניים החדשות שקיבלתי מסבתא ליום הולדת.
כשהגענו לפארק חנינו ליד מתקני המשחקים, שכבר הייתי קצת גדולה מדי בשבילם, והיו מלאים בילדים קטנים, והתקדמנו לעבר האגם המלאכותי הקטן. אמא פרשה את השמיכה ונשכבנו, בוהים בעננים הלבנים שמעלינו, ומוצאים בהם צורות.
"היי, זה נראה כמו דרקון," הצבעתי על גוש אפור וקטן, שהתקדם במהירות.
"זה באמת דרקון." אבא מצמץ לעבר צללית שטסה מעלינו. "כנראה דור אבות. הם יותר קטנים מדור שבטים, אבל הרבה יותר מהירים."
"נכון ששירתת ביחידת הדרקונים, אבא?" שאלתי.
אבא גיחך. "כן. שם אמא ואני הכרנו, במצפה רמון. היא הייתה מדריכת כושר קרבי של הדרקונאים…"
"ואתה היית טבח," השלמתי את הסיפור המוכר.
"הוא לא היה סתם טבח," אמא תיקנה אותי. "מאכיל דרקונים. זה קצת יותר מורכב מלטגן שניצלים," אמא אמרה בקול מלא גאווה, בעודה מניחה את ראשה על הבטן של אבא.
"כן," אבא צחק ודגדג אותי ביד אחת. "זה לטגן שניצלים ע-נ-קיים!"
"מאיפה הדרקונים באו?" שאלתי, למרות שכבר שמעתי את זה בעבר, כי ידעתי שאבא אוהב לדבר על הדרקונים. כמו שציפיתי, העיניים שלו נדלקו והוא התיישב, נכנס למצב 'מספר סיפורים'.
"כמה שנים אחרי קום המדינה מצאו בים המלח, בתוך מערה עתיקה עתיקה, חורבות של עיר עתיקה שגידלה דרקונים במשך אלפי שנים. ארכיאולוגים מצאו מערה ובתוכה ביצי הדרקונים וגם…" הוא הסתכל על אמא והיא הנידה בראש. "היה שם עוד משהו, אבל זה קצת עצוב. נספר לך כשתהיי יותר גדולה." אבא ליטף את התליון שתמיד ענד על צווארו. "השרשרת שלי עשויה מרסיס ביצת דרקון מדור שבטים."
"רק שרשות הטבע והגנים לא יבואו לקחת אותה בחזרה," אמא צחקה.
אבא משך בכתפיים. "יש להם דברים יותר חשובים לעשות."
"נו, באמת. נועם." אמא נתנה לו מכה קטנה בכתף. "איזה מין חינוך אתה נותן לילדה."
אבא זעף, "חינוך מצויין. ככה היא תדע לזהות ביצת דרקון אמיתית כשהיא תראה אותה."
נשענתי קדימה וליטפתי את האבן החלקה. "אפשר את זה אבא?"
"מה, במתנה? אבל זאת שרשרת המזל שלי." אמא ציחקקה, ואבא רטן. "תצחקי, תצחקי. אני לא נותן לילדה תמיד הכל? לא מגיע לי דבר אחד משלי?"
"רק לקצת זמן…" התמקחתי.
אבא נשף נשיפה ארוכה. "רק עד שהולכים הביתה. ואז את מחזירה לי. ואת לא מורידה את זה מהצוואר. שלא ילך לאיבוד."
"טוב," הבטחתי. אבא הוריד את השרשרת עם שבר ביצת הדרקון ומסר לי אותה. התליון היה חמים ונח ממש מעל הלב שלי. הוא היה כבד יותר ממה שחשבתי, ופלט את חום גופו של אבא. ליטפתי אותו, מתפללת שהמזל יעבור אלי, לפחות לבינתיים.
"למה קראו להם שבטים?" עודדתי את אבא להמשיך לספר.
"כי היו שנים עשר ביצים, כמו שנים עשר שבטי ישראל. לכן לדרקונים שנולדו בדור הראשון נתנו את שמות שנים עשר השבטים."
"אז לכולם יש שמות של בנים?" תהיתי.
הפעם אמא ענתה. "לא. לדרקוניות קראו בגרסה הנשית. יהודית במקום יהודה, דניאלה במקום דן. בנימינה, אפרת, ראובנה, ואושרית…"
ציחקקתי. "יש להן שמות של סבתות."
אמא צחקה חזרה. "חכי שתפגשי אותן. יש להן גם אופי של סבתות."
"אני אפגוש אותן?" עניתי בפליאה.
"בטח, כשתתגייסי. שירות ביחידת דרקון זו מסורת משפחתית."
חייכתי אבל הגיוס נשמע כמו חלום רחוק מאוד ובינתיים קצת נמאס לי מלשבת. "אני יכולה לעשות סיבוב סביב האגם, על האופניים?" שאלתי.
אמא ואבא החליפו מבט. "כן, אבל תישארי איפה שאנחנו יכולים לראות אותך." אמא החוותה לעבר האגם הקטן. "אל תתרחקי."
"ומה איתכם?" שאלתי.
אמא ואבא החליפו מבט מחוייך. אבא ליטף את שיערה הארוך והמשיי, נותן לקצוות ליפול בין אצבעותיו כמו גשם שחור. "אנחנו נהיה פה," אמא הבטיחה.
התחלתי לדווש במרץ, נותנת לגלגלים לרוץ על השבילים המרוצפים סביב האגם. רוב האנשים נשארו קרוב למגרש החנייה כך שהפארק הרגיש רק שלנו. הציפורים צייצו, ורק מרחוק המכוניות צפרו מדי פעם ברמזור ליד איקאה. בדיוק הגעתי לצל העצים בצד השני של האגם, כשהאדמה התחילה לרעוד. העפר מתחת לעצים קיפץ, כאילו ענק בעט בו מלמטה. הבטתי למעלה ולרגע לא הבנתי מה אני רואה. מכיוון הכביש הראשי התקרב אלינו משהו, שנראה בהתחלה כמו קיר כתום. רק כשהתחלתי להרגיש את החום הבנתי שמדובר בקיר של אש. מעולם לא ראיתי דבר כזה. משפחות במרחק צעקו וצרחו לילדים שלהם. אמא נעמדה על השמיכה ונופפה לי בתנועות גדולות.
"נגה," היא צעקה והקול שלה עלה בפחד, בצורה שאף פעם לא שמעתי. "נגה…"
דיוושתי בכל הכוח אבל הייתי בצד השני של האגם מהם. התקרבתי אל האגם, מנסה לשמור על קשר עין עם אבא ואמא, אבל קיר האש דהרה לעברם, מהר יותר ממכונית נוסעת. לו יכולתי לנסוע על המים של האגמון הקטן מולי, הייתי רוכבת ישירות אליהם, אבל האש כיסתה את הכל. העיניים שלי צרבו מהחום. אולי אני יכולה לרוץ דרך המים? לא ידעתי כמה הם עמוקים אבל ידעתי לשחות.
נטשתי את האופניים הוורודים שקיבלתי ליום הולדת ורצתי לעבר האגם.
האש לא הייתה שקטה. היא השמיעה קרקוש נוראי, שאגה כמו אלפי מזלגות מתחככות זו בזו. היא נעה לעברי מהר יותר ויותר כאילו אנחנו מתחרים, האם אצליח להגיע ראשונה אל המים, או שהאש תגיע אלי. ציפיתי שהיא תיעצר כשהיא נגעה בצדו השני של האגם אבל האש הזאת המשיכה להתקדם, כאילו היא יצור חי שבא לטרוף אותי. הצרחות במרחק התגברו ואז רגבי עפר לחים, שקצוות דשא ירוקים נעוצים בהם, פגעו בגבי. בהתחלה כמו יד נוגעת בשאלה, ואז במטח, כמו ברד אימתני. הרמתי את הידיים להגן על הראש. כשכמעט הגעתי אל קו המים מעדתי, וכמעט נפלתי על הרצועה האחרונה לפני הדשא, אבל במקום זה נפלתי לתוך המים. הפה שלי התמלא בנוזל. התפתלתי והרמתי את הראש ואז ראיתי את חומת האש מזנקת לעברי. הפסקתי לנסות לעמוד. במקום זה ניסיתי לשקוע במים, שהתחילו קרירים אבל התחממו יותר ויותר, כמו אבטיה שמישהו שם בטעות על רותחים. לקחתי נשימה והכנסתי את הראש מתחת למים. האור מעלי הפך לכתום, ולרגע זה הרגיש כאילו האגם עצמו בוער. האם אני הולכת להפוך למרק? אבל תוך פחות מדקה האש עברה מעל האגם והאור מעלי התחלף חזרה לצבע הרגיל של השמיים. האוויר בריאות שלי כבר כמעט נגמר כשהרשיתי לעצמי להרים את הראש מעל המים, מתפתלת ומשתנקת באוויר החם. זה הזכיר לי את הפעם ההיא שטסנו לאילת, וירדנו מהמטוס הממוזג לחום של אוגוסט. האוויר היה כל כך חם, התקשיתי לנשום. משכתי את המים מהעיניים והסתכלתי מסביב. ולרגע זה נראה כאילו עברתי דרך שער למקום אחר. מהפארק הירוק נשאר רק מרחב שחור ושרוף.
העיניים שלי התמלאו במים שטיפטפו מהשיער הרטוב שלי, וגם כשניגבתי אותם שוב ושוב הלחיים שלי נותרו רטובות, עד שהבנתי שזה מהבכי שלא פוסק.
"אמא? אבא?" צרחתי, אבל לא הייתי תשובה.
יצאתי מהמים. המכנסיים שלי טיפטפו על האדמה המפוחמת והשאירו שובל אדים. האופניים היפים והחדשים שלי היו שחורים לגמרי, וכשנגעתי בידית ביד רטובה הם השמיעו, "טססססס."
מהעצים נותרו רק שלדים מפוחמים, שהמשיכו להעלות עשן. התחלתי לעשות את הדרך מסביב לאגם למקום שבו השארתי את אמא ואבא. למרות שהייתי אמורה לראות אותם. למה אני לא רואה אותם?
צל ענקי כיסה פתאום את פני השמש, וצרחתי כשרוח עזה חבטה בי בבת אחת. משב אוויר חם, כמעט רותח, הכה בפניי. עצמתי את העיניים. האם האש חזרה? כבר הייתי רחוקה מדי מהמים. אני לא אצליח לברוח הפעם. הרמתי את הידיים להגן על הפנים ושמעתי משהו כבד חובט בקרקע, לא רחוק ממני. כשפקחתי את העיניים עמד שם דרקון אדום ענקי שבקושי נדחס במרחב בין האגם ושרידי העצים.
הגזעים משני צדדיו התכופפו הצידה, כאילו מנסים להימלט, ואז נשברו בקול רועם. צווחתי. הדרקון פלט חום, כמו מדורה ענקית של ל"ג בעומר, עד שהתחלתי ממש להזיע. ניסיתי לצעוד אחורה, אך מעדתי על שורש עץ בולט ושרוף ונפלתי לרצפה. ענף מזדקר תלש ממני את השרשרת של אבא, שנפלה לרצפה. לפני שיכולתי להרים אותה, קול ענק מילא את הראש שלי, אל תפחדי, הקול אמר.
איך אפשר לא לפחד, חשבתי לעצמי.
"אתה מפחיד את הילדה, שרגא," נשמע קול אנושי צעיר, ומהצד של הדרקון הופיע חייל בסרבל אדום עם פנים ידידותיות. הוא כרע, מסתיר במעט את הדרקון, מה שעזר לי קצת פחות לפחד. התמקדתי בעיניים שלו. "בואי איתי," הוא אמר והושיט את ידו. "אקח אותך למקום בטוח."
"אבל מה עם אמא ואבא שלי?" שאלתי, בעודי מרימה את השרשרת. "הבטחתי להחזיר את זה לאבא."
"איפה ההורים שלך?" החייל שאל, אבל משהו בקולו היה עצוב.
הצבעתי לעבר המדשאה שבו הוריי שכבו על השמיכה, לפני כמה רגעים.
אבל בדשא, שהיה לפני כן פתוח וירוק, נותרו רק תלוליות עפר מפוחמות, ללא שום סימן חיים.
פרק 1 - בקו"ם
"את באמת מאמינה שבחיל האוויר הישראלי יש יחידת רוכבי דרקונים?" קצינת המיון פערה עיניים גדולות לעברי. היא רשמה כמה שורות בתיק שלי שנח על השולחן לפניה.
"כן," נשענתי לאחור. "ואת הולכת להפנות אותי אליהם."
חצי שעה של וויכוח לא נשא עדיין פירות, והתחלתי להרגיש כאילו אני ההזויה שמבקשת משהו לא סביר.
"המקום היחיד שאליו אני הולכת להפנות אותך זה לקב"ן. באיזה סרט את חיה?" היא התנשפה ברוגז. היה ברור שהסבלנות שלה פקעה ואני הולכת על חבל דק, אבל סירבתי לוותר. נעמדתי, לא יכולתי לשבת עוד דקה אחת אל מול פניה המשתאות.
"לא יעזור לך להכחיש. אני יודעת שיש לחיל האוויר דרקונים. אני יודעת שיש תפקיד כזה, כי פגשתי אחד כשהייתי בת שמונה, ואני לא מתפנה מפה עד שאני משובצת ליחידה הזאת." שילבתי ידיים בפוזה נחושה. גם הקצינה נעמדה, הבעה משונה על פניה. היא ניגשה לטלפון על שולחן בפינת המשרד ושיחררתי נשימה של הקלה. הגיע הזמן. היא הבינה שאני רצינית, ומבינה שאני יודעת, ועכשיו סוף סוף אשובץ למקום הנכון.
"הלו," היא אמרה למישהו בצד השני. "זאת הילה הקצינת מיון. תשלחו לי דחוף לפה משטרה צבאית. יש פה מועמדת לשירות ביטחון היסטרית, וכנראה שלא שפויה. כן. דחוף."
"מה?" לא האמנתי למשמע אוזניי. "אני לא משוגעת. אני יודעת את האמת."
"כן. כן. בטח." הקצינה התרחקה ממני, משאירה בינינו את השולחן המשרדי. "את נורמלית לחלוטין. גם כשאני התגייסתי, ביקשתי לשרת בחיל הים בתור רוכבת דולפין".
תפסתי את הראש בשתי ידיים. היא לא מאמינה לי. אבל לא יכול להיות שהיא לא יודעת על היחידה. התחלתי כבר לפקפק בעצמי. לתוך החדר התפרצו בלי לדפוק שני חיילים, לבושים במדי משטרה צבאית. אחד מהם החווה לעבר הקצינה. "מה קורה, הילה?"
הקצינה הרימה את התיק שלי מהשולחן ומסרה להם. "זאת נגה אזרקר, בת 18, מועמדת לשירות ביטחון. קחו אותה בבקשה למשרד של דני. תגידו לו שזה דחוף."
"מי זה דני?" שאלתי בזמן שאחד השוטרים אחז בזרוע שלי וכיוון אותי לצאת מהחדר. אבל איש מהם לא ענה. הם הובילו אותי במורד המסדרון הארוך של מדור המיון, עם הקירות הירוקים המבריקים, החוצה אל השמש הקופחת, ואז לעבר מבנה קטן שעליו שלט קטן, 'בריאות הנפש'.
"לא. נו. מה נסגר אתכם?" האטתי את ההליכה, אבל הם היו שניהם גבוהים וכבדים ממני ובכלל לא הצלחתי להאט את המצעד לעבר הקב"ן. רציתי לבכות, אבל הנחתי שזה רק יחמיר את המצב. כיווצתי את הידיים לאגרופים, הציפורניים ננעצות בכפות הכאיבו, אך הכאב החזיר אותי לאיפוס. אני לא אוותר. אני אדבר עם הקב"ן בצורה רגועה והוא יבין שאני לא משוגעת. זה הכל טעות. בתוך המבנה אחד השוטרים נשאר איתי במבואה והשני פתח דלת, ודיבר עם מישהו בתוך החדר. אחרי רגע הוא חזר, פתח דלת לחדר הסמוך וסימן לי להיכנס לתוכו. זה היה חדר קטן ומחניק. בקושי היה בו מקום לשני כורסאות, מהסוג הזול שקונים באיקאה, וביניהם שולחן, קטן, מרובע, ועליו קופסת טישו. נו באמת. נראה לכם שאני הולכת לבכות פה?
"חכי פה," אמר השוטר ביובש. "את יכולה לשבת."
הוא יצא וסגר אחריו את הדלת. לא נותר לי אלא לחכות. לרגע תהיתי אם אפשר לברוח. לא לדבר עם אף אחד, לוותר על השירות הצבאי וזהו. פתחתי שוב את הדלת. השוטרים עדיין היו במבואה. שניהם הסתכלו לעברי. אחד במבט כעוס, השני נראה פשוט משועמם.
"אני יכולה בינתיים ללכת לשירותים?" שאלתי.
"כן." הגבוה מביניהם אמר, "זה שם." והחווה לעבר דלת במורד המסדרון. השארתי את הצימידן בחדר, הוכחה שאני לא הולכת לברוח, ונכנסתי לשירותים. הם היו יותר מטופחים מהרגיל, עם עציץ קטן ליד המראה ומתקן סבון ורדרד, כזה שקונים בהום סנטר. כנראה שהצוות השקיע. הצצתי בעצמי במראה. השיער שלי היה מקורזל במיוחד מהחום והעצבים. הרטבתי את הידיים וניסיתי להחליק אותו לאחור. סידרתי גם את העיפרון שחור שנמרח מתחת לעין. "אני לא משוגעת", לחשתי למראה. אפילו הדמות שלי במראה נראתה ספקנית. בדיוק מה שמשוגעת הייתה אומרת.
יופי. באמת שאני סדוקה.
חזרתי לחדר, מותירה אחרי את שני השוטרים, אך תוהה אם אין להם משהו יותר חשוב לעשות. זה לא שאני הולכת לברוח, או לתקוף מישהו. לפחות זה לא בתכנון. אחרי מה שהרגיש כמו לפחות חצי שעה הדלת נפתחה וגבר מבוגר במדי צבא נכנס לחדר עם התיקייה שלי ביד.
"נגה?" הוא שאל, כאילו בטעות הכניסו לפה מישהי אחרת שגררו ממדור מיון בניגוד לרצונה.
הנהנתי. ברור. אלא מי?
"שלום. אני דני, אני פסיכולוג, ופה ביחידה אני משמש כקצין בריאות הנפש." הוא התיישב מולי, והוריד את המשקפיים. במקום לדבר לעניין הוא שאל, "הבנתי שאת במקור מבאר שבע."
"ובגלל זה אתם מיד מתייגים אותי כמשוגעת?" התפרצתי. יופי נגה. אחלה שמירה על רוגע.
האיש נאנח, והטה את הראש. הוא נראה בן ארבעים לפחות, עם שיער שהתחיל להאפיר. "לא. אבל את חייבת להודות שהבקשה שלך חריגה מאוד. אני רואה בתיק שלך שאיבדת את הורייך באסון."
פלטתי נשיפה ארוכה. "אדון פסיכולוג, באתי לפה להתגייס, לא לדבר על ההורים שלי. למה זה כל כך מסובך?"
"ובכן," הוא שילב רגל מעל רגל ונתן בי מבט ארוך, "זה מסובך בגלל שלפי קצינת המיון, את מתעקשת להתגייס ליחידה שלא קיימת."
"בטח שהיא קיימת." בניגוד לרצוני הקול שלי התחיל לטפס. "אני יודעת שהיא קיימת, כי דרקונאי הציל אותי אחרי שאיבדתי את ההורים שלי, ואתה בטח גם יודע. יכול להיות שזו יחידה סודית, אבל אני יודעת לשמור סודות. תעשו לי מבדקים, מה שצריך. אבל תנו לי להיות דרקונאית!"
"דרקונאית?" דני הקב"ן נראה משועשע.
"רוכבת דרקון."
"נגה…" הוא התחיל, "זה לא נדיר שבעקבות טראומה, המוח האנושי מתרגם את האירוע שהתרחש… אחרת מהמציאות. יכול להיות שמה שאת זוכרת לא התרחש בדיוק ככה. הרבה פעמים ילדים שעברו כזה אסון מנסים להקל על הזכרונות, וממציאים לעצמם גיבורים… דמויות גדולות מהחיים, שעוזרים להם להשלים עם מה שקרה."
נשפתי החוצה נשיפה ארוכה בתסכול. "יופי. אתה מרוצה מעצמך?" אמרתי. "דרקונאי הציל אותי כשההורים שלי נהרגו. רכבתי על דרקון ביום הנורא ביותר בחיי… ועדיין… זה הדבר הכי טוב שאי פעם קרה לי," אמרתי.
הפסיכולוג הנהן. "אין ספק שחוויה כזאת של אבדן תשפיע על האישיות שלך. בכל זאת אני רואה שציוני האמפטיה שלך מאוד גבוהים… אפילו באופן חריג, במיוחד בהתחשב בכך שאת…" המשפט גווע על שפתיו.
"ניצולה." נעצתי בו מבט. "פשוט תגיד את זה. זה שלא תגיד את המילה לא יחזיר את ההורים שלי. תגיד שאני ניצולה."
עיניו התכווצו והוא חייך אלי בפה סגור, מותח את השפתיים לקו ישר חסר שמחה. הוא הניד בראשו, ונאנח. תופס ביד אחת את המצח.
"את נשמעת לי כמו נערה נחמדה." נחרתי בבוז. "למרות שהגישה שלך… גם אם הייתה יחידה כזאת, סודית ומובחרת… ליחידות עילית כמו טיס מתקבלים רק חיילים עם… כבוד לבעלי סמכות. רוב הסיכויים שעם הגישה הזאת גם ככה לא היית מתקבלת. עכשיו, את רוצה לדבר איתי קצת על תפקידים שכן פתוחים בפנייך?"
קפצתי על הרגליים. "אני רוצה להיות דרקונאית! לא שום דבר אחר. תתקשר לראש מדור מיון, או למפקד חיל האוויר, או לרמטכ"ל מבחינתי, ותביא לפה מישהו רלוונטי."
התיישבתי שוב בכיסא ושילבתי זרועות כדי להסתיר את הצורה שבה הידיים שלי רעדו. את הרעד בקול לא לגמרי הצלחתי להסתיר.
דני הקב"ן נאנח. "טוב. חכי כאן כמה דקות. אני אעשה כמה שיחות."
הוא יצא מהחדר. לא ידעתי אם עכשיו הוא מתקשר לבית חולים לחולי נפש או סוף סוף החליט לשבור את האיפול ולהעביר אותי אל הדרקונאים. הוצאתי את הטלפון, וחיכיתי. הזמן עבר. אחרי כשעה שמעתי דלת נפתחת ונסגרת, נקישות צעדים ואז שוב דלת נסגרת. הצצתי החוצה מהחדר. השוטרים הצבאיים כבר לא היו במבואה והדלת למבנה הייתה סגורה. תחושת הבטן שלי אותתה שמשהו לא תקין. ניגשתי לדלת המבנה וניסיתי לפתוח אותה, אך ללא הצלחה.
הסתובבתי והלכתי למשרד השני, שעל הדלת היה כתוב ד"ר דני אפרתי. גם הדלת הזו הייתה נעולה. מה לעזאזל? יכול להיות שהם פשוט שכחו ממני? השעה הייתה כבר ארבע. לא הרגשתי שהזמן חולף.
"יש פה מישהו?" צעקתי. אבל לא הייתה תשובה. נכנסתי למסדרון הקטן שליד השירותים ובדקתי את כל הדלתות. גם שם הכל היה נעול. רק הדלת של השירותים הייתה פתוחה. בחנתי בעיון את החלון הקטן שמעל הכיור. אין מצב שאני עוברת דרכו. בתור התחלה הוא נפתח בזווית כלפי פנים, וחוץ מזה אני בקושי אצליח להוציא משם את הראש, אבל לא שום חלק אחר בגוף.
תחושת חוסר אונים אחזה בי. כמו מים קרים שעלו לי עד מעל הראש, כאילו חזרתי שוב אל האגם. לבד.
"את חייבת להתעשת," אמרתי לדמות שלי במראה. "תתקשרי למישהו, שיבואו להוציא אותך."
חיפשתי בספר טלפונים מספרים של הבקו"ם, אך כל המספרים הובילו למענה אוטומטי מתסכל, ולא משנה על איזה מספר לחצתי הגעתי בסוף להודעה, "אין מענה בשלוחה המבוקשת."
חזרתי לדלת הכניסה והתחלתי לדפוק עליה מבפנים. אולי מישהו בדיוק עובר בשביל וישמע אותי. אולי מישהו יעבור מהמשרדים הסמוכים. "היי, הלו. מישהו יכול לפתוח את הדלת?" צעקתי. אחרי כעשר דקות של דפיקות כבר כאבה לי היד. הפניתי גב לדלת וגלשתי אט אט עד הרצפה. אוף. כנראה שאני תקועה פה עד מחר. התלבטתי האם להתקשר למדריכה הפוסטמה שלי מהפנימייה, אבל לא היה טעם. יכולת פתרון הבעיות שלה מזעזעת. היא בטח תגיד לי שהיא תטפל בזה, ומיד תשכח. כרגיל. זה לא שהיא תיסע עכשיו מים המלח עד הבקו"ם כדי להוציא אותי.
לאט לאט החדר החל להחשיך. ידעתי שאני צריכה לקום להדליק אור, ואז אולי מישהו ישים לב שאני פה. חיכיתי עוד כמה דקות שהחשיכה תיפול אבל לפני שהספקתי לקום, נשמעה חבטה על הגג, כאילו נפל עליו עץ.
מה קורה פה?
קמתי בזהירות והתרחקתי מהדלת. על הגג התחילו קרקושים, כאילו מישהו גורר עליו משהו כבד ואז… צעדים? משהו ממש מוזר קורה פה. כנראה שיש פה מישהו, אבל האם זה מישהו שבא לעזור לי או… להזיק? במקום לצעוק לעזרה, שמרתי על שקט.
בום. שמעתי חבטה בקרקע מחוץ לדלת, כאילו מישהו נפל מהגג. קול גברי פלט קללה, ואז חבטה בדלת, כאילו הבן אדם ציפה להיכנס ללא התנגדות ובמקום זה נתקע בדלת. החנקתי צחוק. עוד קרקושים נשמעו בחוץ, ואז היה קול של מפתח במנעול.
נסוגתי לתוך החדר שבו המתנתי בתחילה, שהיה חשוך, ונדחקתי לפינה מאחורי הדלת.
צעדים כבדים התקרבו לעברי. מה לעשות? מה האופציות שלי? לזרוק עליו את הקופסא של הטישו? או אולי כיסא? במקום זה קפאתי במקום. דמות כהה וגבוהה עמדה בפתח, שולחת יד לעבר…
האור נדלק בבת אחת, והעיניים שלי, שהתרגלו לחשיכה, התכווצו מהאור הפתאומי. אחרי רגע אנחת רווחה נפלטה ממני.
"סער?" צעקתי. הדרקונאי שהציל אותי לפני עשר שנים עמד מולי. בזמנו הוא נראה לי איש מבוגר, אבל כנראה שהיה אז בשנות העשרים שלו. הוא לא השתנה הרבה. אותו שיער חום, ואותן עיניים מבריקות.
"מה, את פולנייה? למה את יושבת פה בחושך?" הוא אמר בחצי חיוך.
יצאתי מהפינה בברכיים רועדות. "אתה אמיתי?" פלטתי. "לא דמיינתי אותך. נכון? נכון?"
"היי. הכל בסדר. אל תבכי." בכלל לא שמתי לב שאני בוכה. הוא לחץ את היד הרועדת שלי, מהוסס, ואז כיוון אותי לעבר אחד הכיסאות. התיישבתי, וסער כרע לידי והושיט לי את קופסת הטישו.
"בכל זאת הייתי צריכה בסוף טישו," צחקתי תוך כדי בכי. סער המתין עד שקצת נרגעתי והתיישב בכיסא ממול. התבוננתי בו בציפייה.
"זה נכון? יש יחידת דרקונים? לא דמיינתי?" ביקשתי שוב אישור.
למרות הנחישות שלי, והאמונה שהביאה אותי עד לרגע הזה, ההגשמה של החלום שלי פתאום הרגישה שברירית כמו בועת סבון. אפילו שהיא הייתה ממש לנגד עיני, פחדתי שאם אושיט אליה עכשיו את היד, היא תתפוצץ ותיעלם.
סער הינהן. "זה נכון. יש כזאת יחידה."
"אני רוצה להיות דרקונאית!" הצהרתי. "אני אעשה הכל."
"הבנו את זה. עצם העובדה שהגעת עד הבקו"ם ולא אותרת קודם זו פאשלה שלנו. התהליך בדרך כלל מתרחש רחוק מפה."
הנהנתי בהתלהבות. סער הרים את היד כדי להרגיע אותי. "קודם כל, קחי בחשבון שלא קל להצטרף לדרקונאים. יש מיונים. ואחרי שתעברי את המיונים יש קורס, שלא כולם מסיימים. רק אחרי סיום הקורס תיחשבי לדרקונאית. חוץ מזה, מסיבות של ביטחון שדה, גם אם לא תסיימי את הקורס כדרקונאית, תשובצי לתפקיד סיוע בבסיס הדרקונאים. זה אומר לראות את אלה שכן הצליחו רוכבים יום יום. יש אנשים שזה קשה להם."
"זה בסדר. אני מוכנה גם להיות זו שמשייפת לדרקונים את הציפורניים אם זה התפקיד שיתנו לי," התעקשתי.
סער נתן בי מבט מוזר. "טוב שלא הצעת גם למרוח להם לק ג'ל…" גיחך. "טוב. יש עלייך בגדים להחלפה?"
החוויתי לעבר התיק האישי שלי, שנח בפינת החדר. לא אמרתי לו שאלה פחות או יותר כל הבגדים שהיו לי. לא התכוונתי לחזור לפנימייה, אפילו בחופשים. לא היו לי שם חברים קרובים או מורים אהובים. סתם חבורת שותפות לחדר מעצבנות, וצוות שבקושי סבלתי. הלכתי אחריו בעת שיצא מהמבנה, סוגר אחריו את הדלת ומחזיר את המנעול למקומו מעל המפתן. חתיכת מחבוא. סער פנה אל מעבר צר בין המבנים והצביע למעלה. "עכשיו אנחנו צריכים לטפס."
הצצתי למעלה ומולי ראיתי ראש ענק של דרקון, מתבונן בי בעיניים רושפות. למרות שציפיתי לזה, הפסקתי לנשום מרוב הפתעה.
"אמרתי לו שזה לא מקום נחיתה טוב," סער המשיך לדבר, כאילו דיונים כאלה עם דרקון הם עניין שבשגרה, וכנראה שבשבילו הם כן, אבל אני עדיין הרגשתי כמו בתוך חלום. "אבל הבניינים פה צפופים ומגרש המסדרים רחוק. אנשים חושבים שקשה למצוא חנייה לרכב בתל אביב… נראה אתכם מחנים דרקון." הדרקון על הגג פלט נשיפה, שיכלה להיות צחוק או אולי רוגז על זה שסער משווה אותו לאוטו. "אני יודע, אתה לא סוס עם כנפיים…" סער אמר, והתכופף כדי לעשות לי סולם גנבים. "שימי רגל." הסתכלתי עליו בהלם. "זה לא גבוה," החווה לעבר הגג של המבנה החד קומתי.
"כן, אבל…" אמנם ב-1.70 הייתי יחסית גבוהה לבת, אבל גם שקלתי בהתאם, ואפילו קצת מעבר לזה.
"תסמכי עלי," הוא התעקש.
משכתי בכתפיים. "שלא תגיד שלא הזהרתי אותך," אמרתי לפני ששמתי בעדינות רגל בתוך ידיו המשוכלות. אחזתי בבהלה בכתפיו כשהוא הניף אותי באוויר ואז שלחתי יד לעבר קצה הגג. למרבה המזל הגג השטוח היה בעל שפה עשויה לבנים, מה שהקל עלי להיאחז ולמשוך את עצמי למעלה.
התיישבתי על קצה הגג, מתנשפת והבטתי למטה. "אתה צריך עזרה?" שאלתי. סער חייך אלי ואז נתן ריצה ובזינוק שלא הייתה מבייש לוחם נינג'ה, שם רגל אחת על הקיר, אחז בקצה הגג והניף את עצמו למעלה.
"לא רע בשביל זקן כמוני, הא?" צחק.
"זקן? למה, בן כמה אתה בכלל?"
"שלושים וארבע," הוא חייך אלי.
"נו. אתה במצב טוב… לגילך".
"יופי. תגרמי לי להרגיש קשיש." הוא הזדקף, ושוב נעתקו לי המילים כשראש הדרקון התקרב לעברו.
"את זוכרת את שרגא?" סער שאל. הדרקון האדום גהר מעליו. גם עם כנפיים מקופלות הוא בקושי נכנס בגג המבנה. הזנב שלו התנודד מצד לצד כמו חתול עצבני. תהיתי אם גג המבנה יקרוס לפני שנספיק להמריא.
"איך אפשר לשכוח?" הגבתי.
סער אחז ברתמת עור שהולבשה על הדרקון. "אז איך עולים עליו?" שאלתי.
"פשוט מטפסים". סער הראה לי את המקומות הכי טובים להניח את הרגליים, בחיבורי הרתמה ובמקומות בהם היו לולאות מיוחדות. העור האדמדם של הדרקון היה חם, והדיף ריח מתכתי, כמו שילוב של סלט ביצים ובשר חרוך. כיווצתי את האף, מגנה עליו עם היד מפני הריח החריף. הנפתי את עצמי למעלה, אבל זה לא היה כל כך קל לטפס במעלה העור החם. כשכמעט הגעתי לגב של הדרקון הרגשתי הדיפה מלמטה. החנקתי צעקה, ונדהמתי לראות את הרגל של שרגא הדרקון מתחתיי, מרימה אותי את שאר הדרך. "אם הוא עשה לך מעלית זה אומר שהוא מחבב אותך." סער גילה לי. התמקמתי בשקע הצוואר מאחורי הראש של הדרקון. אחרי שהתמקמתי סער עלה והתיישב לידי.
"זה לא מסוכן להביא דרקון למרכז תל אביב?" שאלתי אותו. "מה אם מישהו יראה אותו?"
סער הניד בראשו. "רוב בני האדם לא מסוגלים לראות או לשמוע את הדרקונים. רק אנשים מאוד מיוחדים. וגם אם מישהו יאמר שהוא ראה דרקון…" הוא הסיט את עיניו כלפי מטה, במבט משמעותי, מזכיר לי שישבנו על הגג של מחלקת בריאות הנפש.
השלמתי את המשפט. "...אף אחד לא יאמין לו. כמו שאף אחד לא האמין לי."
"בדיוק." סער ליפף את ידיו בתוך זוג לולאות קרובות לצוואר הדרקון והחווה לי לעשות כמוהו. "מוכנה?" שאל.
"אני כבר עשר שנים מוכנה," עניתי, אבל כשהדרקון זינק לאוויר במטח כנפיים עוצמתי, לא הצלחתי להחניק את הצווחה. למזלנו הבסיס מתחתינו היה ברובו חשוך וריק.
"יופי," סער אמר. "תחנה הבאה, מצפה רמון."
רוצים עוד מידע על הספר?
הצטרפו לרשימת התפוצה
